על התערוכה

העבודות המוקדמות בתערוכה הן משנת 2002, גוף עבודות גדול נוצר בברלין בשנת 2003, והעבודות המאוחרות נעשו בחודשי הקיץ האחרונים. למרות הפרשי השנים וריבוי הטכניקות, האמנות של שִיש מעבירה תחושה של הרמטיות גדולה.
מאגר הדימויים שלה עקבי ומשתנה רק בתוך עצמו: פרחים שמוטי תפרחת, אגרטלים ללא תחתית, עיניים שלעתים הן עלים ולעתים לולאות של חבל תלייה, עצים ששורשיהם הופכים לקביים ועוד. כל אלה מייצרים עולם שיש בו יופי גדול, אבל גם השחתה וקלקול של אותו יופי.

האמנות של שִיש נעה בין קווי עיפרון בודדים לבין מחוות בארוקיות גדולות בוורוד, בשחור ובזהב. העבודות מאופיינות במגע של ראשוניות ושל בלתי אמצעיות, ובד בבד הן מעוגנות במסורת הציור המודרני. במובנים רבים ממשיכה שִיש את הקו הפרוע, ולכאורה בלתי מבוית, של אמני הקו הגדולים של האמנות הישראלית, כמו אביבה אורי ורפי לביא, או משה גרשוני. יחד עם זאת, הקו שלה ייחודי, וכתב היד האמנותי שלה הנו פרטי, ואין לטעות בו.

בשמה העברי של התערוכה מופיע ציטוט מספרה של ז'וליה קריסטבה שמש שחורה, טקסט שבמפגש עמו מצאה שִיש הד לתחושותיה ביחס לאמנות (ולחיים) – דרמה גדולה, פאתוס, התפלשות בנמוך ובבזוי, נגיעה במעמקי הנפש. השם האנגלי מבקש לפזר את כובד הראש, ומציע נקודת מוצא מופרכת והזויה, חסרת היגיון בעליל. הרגש העמוק וההשתעשעות מתקיימים במקביל, כשתי אופציות המוליכות את מעשה האמנות.

רותי דירקטור, אוצרת