תבנית נוף: הערה על צילום הנוף המקומי היא תערוכת צילום קאמרית בהיקפה של תולדות צילום הנוף (landscape) בפלשתינה-א"י ובישראל בין השנים 2002-1867. התערוכה מאפשרת מבט אל כמה מן הסגנונות שאפיינו את הצילום המקומי, שהיה תיעודי באופיו בראשית דרכו, ואל אמנות הצילום הנוצרת כיום בארץ. הצגתם של צלמים מתקופות כה שונות ממחישה לא רק את השינויים שחלו בנופי הארץ, אלא בעיקר את התמורות שחלו בתפישת הנוף ובייצוגו באמנות הצילום: האופן שבו לוכדת תבנית הצילום (frame) את תבנית הנוף, ובעקבות זאת מציגה קומפוזיציה צילומית. בחינת תולדות הצילום באמצעות חתך נושאי מאפשרת דיון ברצף ההיסטורי של הצילום, דיון שטרם התקיים בשיח האמנותי-ציבורי בישראל.

תערוכה זו מבקשת להציג את נושא צילום הנוף המקומי, תוך התמקדות בדמות האדם בתצלומים אלה. במהלך ההיסטורי של נושא חתך זה, מראשית הצילום (1839) ועד מפנה המאה, מופיע האדם כדמות קטנה, וזאת ביחס ליופיו ולהאדרתו של הטבע בתצלומיהם של פליקס בונפיס ושלמה נרינסקי.
החל מראשית המאה העשרים ועד לשנת 1948, עם השתלבותו של הצילום המודרניסטי בדרישות המוסדות הציוניים, הופכת דמות האדם לחלק בלתי נפרד מתבנית הנוף ולפרט מרכזי במסגרת הקומפוזיציה הצילומית, מהלך שניתן לזהותו בתצלומיהם של אברהם סוסקין, יעקב בן דוב, ליאו קאן, ש.י. שווייג, יעקב רוזנר ולזר דינר.
סדרת תצלומיו של פטר מירום, "שירת האגם הגווע", מאפיינת את שנות החמישים והשישים של המאה העשרים. תצלומים אלה, שהם בעלי אופי לירי, מתארים את היעלמותו של אגם החולה. דמות האדם בהם מוסווית על-ידי ערפילי הבוקר ורשתות הדייגים, באופן הממחיש את הגוון האסתטי שרווח בתצלומי התקופה.
החל משנות השבעים הופך החיבור בין צילום הנוף לדמות האדם להיות מורכב יותר. הצלמים הפעילים מקרינים את הלכי הנפש שלהם על הצילום. דמות האדם מופיעה ונעלמת חליפות, והמבט על דימויי הנוף הופך להיות אישי יותר. שינוי זה בא לידי ביטוי בתצלומיהם של דליה אמוץ, יוסף כהן, שמחה שירמן ופסי גירש. עליזה אורבך (בסדרה "ראשונים") מציגה את האדם כבבואה של תבנית נוף מולדתו באמצעות תצלומי דיוקן.
החל בשנות התשעים דמות האדם נעלמת כמעט לחלוטין מתצלומי הנוף או חוזרת לממדיה מראשית ימי הצילום, כפי שניתן לראות בתצלומיהם של גלעד אופיר, רועי קופר, שרון יערי ואורית סימן-טוב.

גיא רז, אוצר התערוכה