א ו ב ר ק ר פ ט
א ו ב ס ס י ה  ד ק ו ר צ י ה  ו י ו פ י  נ ש כ נ י

אוברקרפט מביאה אל מרכז הבמה את מה שנדחק בעבר לשוליים הנחותים של מחוזות הקיטש, הפולקלור והדקורציה. התערוכה מציגה חמש-עשרה אמניות ישראליות שהעיסוק ביופי ובדקורטיביות הוא המוטיב המרכזי ביצירתן. היצירות המוצגות כאן מעידות על אלפי השעות שהושקעו בהן. הן עשויות באובססיביות עמלנית ומאופיינות בגודש צבעוני, בצפיפות ובשפע חושני הממגנטים את עין הצופה באפקטים של יופי מרהיב וססגוני. 

המקורות ההיסטוריים של אוברקרפט מעוגנים בשיח הפמיניסטי הרדיקלי של שנות השבעים המוקדמות, באמנותן של נשים שעסקו בשיקומה של תרבות עשייה נשית מסורתית מתוך שאיפה לנסח את מה שמקובל לכנות "מהותנות" נשית. התערוכה מדגימה את תוצאותיה של הדרך הארוכה שעברה האמנות הפמיניסטית בשלושים השנים האחרונות: מאז האקטיביזם הפוליטי, שהניע אמניות לבחור בטכניקות אובססיביות-דקורטיביות ככלי לשחרור מההגמוניה של האמנות הגברית, ועד הבחירה המחודשת בפרקטיקות דומות היום, אלא שהפעם, בנינוחות ובקריצה, ללא בריקדות ודגלי מלחמה. העבודות המוצגות בתערוכה משקפות מגמות פוסט-פמיניסטיות רווחות בעולם האמנות העכשווי: הן מפריכות מוסכמות מקוממות הנוגעות לעבודה ולמגדר והן עושות זאת ברוח רעננה המשלבת רדיקליזם פוליטי, הנאה חושנית וביטוי רגשי. מה שמאפיין את תהליך העבודה שלהן הוא ריבוי בפעולות מונוטוניות ובעבודה עיקשת של חיתוך, צירוף, הכפלה, ניקוב, הדבקה, כיסוי ומילוי שטחים באובססיביות המוכרת מתולדות האמנות כתופעת "אימת החלל הריק".

בישראל, לשימוש במלאכות היד משמעויות נוספות, הקשורות לחינוך הציוני בשנות החמישים והשישים ולחלוקת העבודה המגדרית שהקצתה לנשים את ניהול ענייני הבית והִדירה אותן מן החיים הציבוריים. ואולם, מעבר לסוגיות הפמיניסטיות, יש לומר ששאלות הנוגעות לאסתטיקה וליופי מעולם לא עמדו במרכז ההוויה של החברה הישראלית ש"דלות החומר" דבקה בה כסימפטום. אוברקרפט מעלה מחדש את הדיבור על אודות היפה, הדקורטיבי והאורנמנטלי וחוגגת את שמחת השחרור מהתוויות הגנאי של שמות תואר אלה. האמניות המוצגות כאן הופכות את עצם מעשה העיטור והקישוט, את העבודה השקדנית ואת מלאכות היד האובססיביות לפרקטיקה ראשית ביצירתן ומציגות לראווה יופי פתייני חסר בושה או התנצלות.

ואולם, אף אחת מהיצירות המוצגות כאן לא נשארת ברמת הקישוט. הצבעוניות העשירה, ההרמוניה של צירופי הפרטים הקטנים ועצם העיסוק בפירורים וברסיסים הם רק הקרס שעליו תלוי הפיתיון. הדחיסות, הגודש, הבהילות והכפייתיות משקפים את חוסר הנחת מהמציאות שבתוכה אנו חיים. התגובה למציאות, החתרנות והעוקצנות מבעבעות מתחת למעטה היופי ומתגלות רק במבט שני. יחסי אישה-טבע, אוכל, מיניות, פוליטיקה, אקולוגיה, פסיכולוגיה, תפקודי מגדר, גוף, פורנוגרפיה ואפילו הסכסוך הפוליטי שלנו מוסווים היטב בתוך המארגים העשירים. יופיין של העבודות והאורנמנטיקה שלהן מצעפים את תודעת הצופה במסך של עונג, מנטרלים התנגדות ואז – בדיוק ברגע הבלתי צפוי – הן נושכות.

תמי כץ-פרימן, אוצרת התערוכה