העיטורים שעל הקיר האדום (שפיכה ממוכנת) של הילה בן ארי נראים מרחוק כמו קישוטים חינניים לסוכה. מקרוב, מתגלה דגם של גדר או סבכה, שהיא גם מגננה וגם חיץ: מאות דמויות משוכפלות של נשים נטולות זהות הגזורות מטפט, מסודרות בשורות צפופות ואחידות כשהן מחוברות זו לזו בצמותיהן הבלונדיניות, בחלב הניתז מפטמותיהן ובדם הניגר מערוותן. איברי המין וההפרשות עשויים צבע פלסטי תלת-ממדי המשמש לעיטור בגדים. החוטים שנמתחים מן הערוות נלכדים בקרסים אדומים דוקרניים הבולטים מן המשטח החלק. שורות שורות של נערות אלמוניות רוקדות/צלובות/עקודות אל הקיר ומתיזות את נוזלי גופן לכל עבר. גבולות הגוף נפרצים, החוץ והפנים, הנקי והמלוכלך מתערבלים, והדגם העיטורי התמים לכאורה הופך למטאפורה דוקרת על סבך קשרי הזיקה שבין הזנה, רבייה, פריון, עקרות, זהות ומיניות.