בעבודתה המפה והראי מהסדרה גן עדן או מיטות ומזרונים מתבססת נעמי סימן טוב על דגמים של שטיחים מזרחיים, כמחווה למלאכות היד ולאומנויות עממיות שנעשו לאורך ההיסטוריה בידיהן העמלניות של נשים ש"גורשו מגן העדן של המודרניזם", כדבריה. בישראל, סימן טוב היתה מהראשונות שפנו אל מלאכות היד המסורתיות ותרגמו אותן, תוך העצמה והתענגות, למלאכת הציור. בתחילת שנות התשעים היא העמידה אלטרנטיבה לציור ההרואי הגברי המבוסס על חיווי אקספרסיבי או לירי והציעה ציור קפדני ועמלני המחקה מרקמים שונים של אריג ובודק מחדש מושגים הקשורים בקישוט וביופי. ה"שטיחים" שלה מצוירים במכחולים דקיקים ובתנועות מכחול קצרצרות החוזרות על עצמן במונוטוניות בדומה לפעולת אריגה, סריגה או רקמה. בציור המוצג כאן דגמי השטיח חוזרים על עצמם באופן סימטרי, כשהחלק העליון משתקף כראי בחלק התחתון. ב"גן עדן" מתייחסת האמנית לפנטזיה, להרמוניה וליופי שמימי כאל מטאפורה; ב"מיטות ומזרונים" היא מתייחסת למקום קונקרטי, ארצי יותר, כאן למטה, על האדמה. מחיקת הצבע מהחלק התחתון של השטיח, שתילת פחית הזיתים השחורים (יומבו) בפינה הימנית (כמו כרית) והוספת שורות הטקסט (על הנסיך בומפו שרצה להיות לבן מתוך ד"ר דוליטל) מחדדים את הפער שבין פנטזיה למציאות.