שולה קובו מציגה עבודות המבוססות על דגמי עיטור של פיג'מות ומצעי ילדים הזכורים לה מילדותה בקיבוץ בשנות החמישים. ניקודי עיגולים, חתולים ופרחים ודימויים מאגדות ילדים מעובדים בטכניקה של הדבקת חרוזים זעירים על בד בשלל צבעים וצורות ובדחיסות שמגיעה כאן לעוצמות שיא ואינה מותירה אף לא פיסה אחת של שטח ריק (גם הרקע מצופה בחרוזים שקופים). הפיג'מות של הקיבוץ שודרגו כאן למראית עין זוהרת ומרצדת של אבני חן ויהלומים. האמנית בחרה בדקורטיביות של החרוזים כפיצוי מה על הסגפנות הנזירית והאסתטיקה הפוריטנית של הקיבוץ ("במיוחד בקיבוץ הארצי", כדבריה). ההדבקה, הכיסוי והשיבוץ הם במידה רבה גם תרפיה המאפשרת לה לעסוק בפצעי הילדות, בעכבות הקשורות ביופי, בנראות ובנשיות מבלי לחשוף יותר מדי. שכבת החרוזים יוצרת חומת יופי מתעתעת, מענגת עין, אך דוקרת וקשה למגע. מעבר למוזרותן והיותן כה שונות ממה שאנו רגילים לראות באמנות הישראלית, יש בעבודות אלה בדידות וגעגוע מכמירי לב.